I came to you, Mr. Holmes, (…) Recognizing, as I do, that you are the second highest expert in Europe

"Indeed, sir! May I inquire who has the honour to be the first?" asked Holmes with some asperity.

"To the man of precisely scientific mind the work of Monsieur Bertillon must always appeal strongly."

  – The Hound of the Baskervilles by Sir Arthur Conan Doyle

הציטוט הזה לקוח מתוך "כלבם של בני בסקרוויל", שנכתב ב- 1902. קראתי אותו וחשבתי לעצמי – מי זה אותו אדון מסתורי שהמוניטין שלו כאיש מדע וחשיבה חדה עולה אף על זה של שרלוק הולמס בכבודו ובעצמו?

לפני כניסת בדיקות ה- DNA לזיהוי הפלילי, ועוד לפני כניסת טביעות האצבעות כאמצעי, כוחות המשטרה היו בבעיה – גם אחרי שתפסת עבריין, היה קשה לזהות אותו. זיהוי של עדי ראיה בלבד הוא בעייתי (את זה יודעים גם היום), ואם אותו אדם נעצר בחלקים שונים של העיר, לא היתה דרך לדעת את זה. מכיוון שמערכת המשפט הענישה בצורה שונה אנשים במידה והם היו עבריינים-חוזרים (עד כדי הגליה לאנשים כאלה), ומכיוון שהמנהג של לסמן את פניהם של עבריינים באות קין הוצא אל מחוץ לחוק (ברצינות! המנהג הוצא אל מחוץ לחוק בצרפת בשנת 1832), ושהרשעות שגויות על סמך זיהוי לא נכון היו דבר נפוץ למדי, המערכת נאלצה להתמודד עם הנושא. גם המצאת המצלמה והכנסתה לשימוש קצת אחרי 1840 לא פתרה את הבעיה. במשרדי המשטרה הצטברו עשרות אלפי תמונות, אבל לא היתה דרך למיין אותן, כך שזיהוי לפי תמונה היה פחות-או-יותר בלתי אפשרי.

אלפונס ברטיון (Alphonse Bertillon) התחיל לעבוד בתור פקיד פשוט במשטרת פריז בתור מעתיק בשנת 1879. גם לעבודה הזו, כמו לכמה עבודות הקודמות, הוא התקבל בזכות אביו, שהיה רופא מכובד, סטטיסטיקאי, ואנתרופולוג. הוא לא היה הבן הכי מוצלח עד כה, בטח יחסית לאחיו הגדול¹. הוא בקושי השלים את לימודיו, נזרק מהאוניברסיטה, נדד בין צרפת ואנגליה, וגם גויס לצבא הצרפתי ושוחרר אחרי כמה שנים. ברטיון הצעיר נתקל גם הוא בבעיה שתוארה קודם. וניסה לעשות סדר בבלגאן. בצורה יסודית, דבר שיאפיין את כל עבודותיו, הוא החל ביצירת סטנדרטים על מנת לשפר את הזיהוי, והשתמש לשם כך בדברים שלמד מאביו ואחיו, שהתעסקו כאמור בסטטיסטיקה ואנתרופולוגיה, ושהשתמשו במה שהיום קרוי מדידות ביומטריות, ואז נקראו מדידות אנתרופומטריות. הוא תיעד כמה נתוני גוף של עבריינים – נתונים כמו האורך שבין המרפק ליד, היקף הראש, צורת האוזן, אורך כף הרגל, וכד' (9 מדידות פיזיות ועוד כמה נתונים כמו צבע העיניים, מאפיינים בולטים, צלקות, וכד'). אלו נתונים שהיה לעבריין קשה לשנותם מצד אחד, ושאינם משתנים יותר מידי אצל אדם בוגר מהצד השני. הנתונים נשמרו במאגר מרכזי וסודרו בצורה כזו שהיתה קלה למציאה. יש שיגידו, ברוח הימים האלו, שמדובר במאגר הביומטרי הראשון. כך שוטר שעצר אדם בצד אחד של העיר, היה יכול לברר האם מדובר בעבריין סדרתי בצורה קלה ומהירה מאי פעם. השיטה הזו, שזכתה לשם ברטיונאז' (Bertillonnage), נוסתה לראשונה בקנה מידה גדול ב- 1882, ואומצה במהירות יחסית על ידי משטרות ברחבי העולם. מספרים שברטיון היה מטרה ללעג מצד שוטרים ואסירים כאחד בזמן ששקד על פיתוח השיטה – דבר שעשה על חשבון זמנו הפנוי, אבל אחרי שהתגלתה גופה מרוטשת, ולמשטרה לא היה מושג של מי היא, הגיע ברטיון, ובעזרת השיטה שלו, ולמרות נתונים חסרים, הצליח לזהות את הגופה כשייכת לעבריין ידוע. בעזרת הידע הזה, הצליחה המשטרה לפענח את מקרה הרצח, וברטיון קנה את עולמו.

תשע המדידות בברטיונאז'

השיטה זכתה לשיפור כמה שנים מאוחר יותר, כשברטיון פיתח שיטה קבועה לצילום עבריינים. הטכנולוגיה אמנם היתה ידועה ונפוצה עוד משנות ה- 40, אבל כאמור, לא היתה דרך למיין את התמונות בצורה יעילה. לקראת סוף שנות ה- 80 ברטיון הכניס לשימוש שיטה סטנדרטית – צילום ממרחק קבוע, בזווית קבועה, ועם עדשה קבועה, בתנאי תאורה קבועים, ובשתי פוזיציות קבועות – אחת של האדם מביט אל המצלמה, והשניה של האדם בפרופיל. מתוך מחשבה שיתכן ועד ראיה לא יראה את העבריין מביט ישירות אליו, אלא בפרופיל מרחוק. השיטה הזו נמצאת בשימוש עד היום.  התצלומים נשמרו ביחד עם הכרטיסיות של נתוניהם של העבריינים, ושיפרו עוד יותר את יעילות השיטה.  הסיווג של ברטיון של תווי הפנים השונים של בני האדם, כמו גם המדידות הביומטריות שפיתח, היו אבני הדרך לקלסתרונים העכשוויים.

ברטיון גם פיתח את שיטת התיעוד של זירות פשע – שיטה שמחזיקה גם היא עד היום. בעזרת מצלמה על חצובה צילמו את זירת הפשע, את הגופה, ואת הראיות ממבט עילי ועם סרגל לקנה מידה. הוא יצר טפסים אחידים לתיעוד זירות פשע, והכניס לשימוש חומרים שנועדו לשמר טביעות רגליים ועקבות בליסטיות. 

אבל לא הכל היה ורוד. ב- 1894 וב- 1899 ברטיון שימש כעד מומחה מטעם התביעה במשפט דרייפוס המפורסם. ברטיון העיד כמומחה לכתב יד, למרות שזו לא היתה התמחותו, וטען שדרייפוס היה זה שכתב את המסמך המרשיע (ה"בורדרו"), תוך שהוא מזייף את כתב ידו שלו כך שיהיה דומה לכתב היד המקורי שלו, אבל ישאיר מקום לספק אם יתפס. ההסבר הזה, על בעיותיו, התקבל על ידי שתי ערכאות שונות, וזיכה את דרייפוס בכרטיס בכיוון אחד לאי השטן (בעברית: אי השדים).

ברטיון נפטר ב- 1914. שיטת הברטיונג' החזיקה עוד כמה שנים עד שהוחלפה על ידי זיהוי של טביעות אצבעות, אבל שיטות העבודה של אלפונס ברטיון והלקחים שלהן מורגשים עד היום.

—

1 אלפונס, כאמור, היה כמעט הכבשה השחורה של המשפחה. אחיו הגדול, ז'אק ברטיון, גדל ולמד רפואה וסטטיסטיקה כמו אביו, וב- 1890, כמעט בשיא גדולתו של אחיו הצעיר, ישב בראשות ועדה שפיתחה את שיטת ברטיון לגורמי מוות. במה שיהיה לעתיד ה- ICD (ה- International Statistical Classification of Diseases), הוא גילה, למשל, התאמה בין מספר מקרי הגירושין ומספר ההתאבדויות.

אנא הצביעו:

אֶפּוֹנִים (eponym, מיוונית, אפונימוס, "נותן שם") הוא מונח המציין את שם-המקור שעל שמו נקרא מקום/המצאה/תגלית וכד', וגם להיפך – כלומר השם-המתקבל. לדוגמה – אכילס הוא אפונים (שם-המקור) לביטוי "עקב אכילס", ו"עקב אכילס" הוא אפונים לאיש אכילס. יש הגדרה מצמצמת יותר, שאומרת שאפונים הוא שם עצם פרטי (proper noun, כלומר שמות כמו John, London, וכד') שהפך להיות שם עצם רגיל שעומד בפני עצמו (common noun, כלומר חפצים כמו chair, wall, וכד') – לדוגמה "סנדוויץ'". בזמן שההגדרה השניה נשמעת לי יותר מדויקת, וויקיפדיה טוענת שההגדרה הראשונה היא נכונה דיה, ולעניינינו כרגע נשתמש בה.

רשימת האפונימים היא כמעט אין-סופית¹: מחלות שנקראות על שם הרופא שזיהה אותן (פרקינסון, למשל), או על שם מפורסם שחלה בהן (מחלת לו-גריג), תגליות אסטרונומיות (שביט היילי), שמות מקומות (רומא, טבריה, וושינגטון, דיסנילנד), יחידות מידה (אמפר), חוקים (חוק דרומי), פרסים (נובל) ועוד ועוד. 

כל זה כנראה לא חדש לאף אחד, אולי חוץ מהמילה "אפונים" בעצמה.

נזכרתי בנושא כשצפיתי בפרק של סיינפלד. ג'ורג' רוצה לנקום בבוס שלו ומתכנן How to slip him a mickey, ואפילו יש לו Mickey source. ג'רי שואל מאיפה משיגים את המיקי הזה, ואומר שהוא לא מאמין שהוא בכלל אומר "מיקי". אז מה זה המיקי הזה?

בסוף המאה ה- 19, היה בחור בשם מיקי פין. הוא היה כייס והבעלים של מסבאה שכונתית בשיקאגו, אז העיר השניה בגודלה בארה"ב (היום היא השלישית) בשם "Lone Star Saloon" (וזה לא אפונים, למיטב ידיעתי, ל-לון-סטאר הזה). הוא התפרסם בתחילת המאה ה- 20 כשלא הסתפק מההכנסות הקבועות שהיו לו במסבאה, ובאמצעות שיתוף פעולה של צוות העובדים שלו, נהג לסמם משקאות של לקוחות מועדפים, ואז לשדוד אותם ולזרוק אותם בסימטה בחוץ. כשהקורבן היה מתאושש, הוא לא היה זוכר שום דבר, וחשב שהוא כנראה שתה יותר מידי. כך אותו מיקי התפרנס, עד שבשנת 1903 הוא נעצר. הוא לא נשלח לכלא, אבל וועדה מיוחדת שהתכנסה לעניין שמעה עדות של אחת מהמלצריות שלו, מרי "שן-זהב" ת'ורנטון, על דרך הפעולה, ולמרות הכחשותיו, וקשריו הטובים עם השוטרים המקומיים – רישיון ממכר האלכוהול שלו נשלל, והוא עזב את העיר לכמה שנים. במסורת השפה האנגלית, השם מיקי פין הפך להיות שם עצם – a Mickey, וגם פועל – to Mickey someone או to Mickey Finn someone.

כמה שנים אחר כך, ב- 1918, נעצרו מעל ל- 100 מלצרים במלון בשיקאגו, אחרי שנהגו "להגניב מיקי" ללקוחות שלא השאירו מספיק טיפ. זה לא היה אותו מיקי – מטרת הסם לא היתה לנטרל את הלקוחות ולשדוד אותם, אלא פשוט נקמה. הסם המקורי היה כנראה כלוראל-הידראט (chloral hydrate), ששימש ומשמש היום גם כחומר הרדמה. ה"מיקי" של אותם מלצרים היה חומר אחר, antimony potassium tartare, (מלח כפול של אשלגן ואנטימון של חומצה טרטרית), שגורם להקאות, כאבי ראש, סחרחורות ושאר טובין.

מאז השם הפך לסלנג גנרי למשהו שמכניסים למשקה של מישהו, בין אם GHB או סתם חומר משלשל.

—-

¹ אולי לא אין-סופית, כי וויקיפדיה מנסה לאגד את כל האפונימים ברשימה אחת. בהצלחה עם זה.

אנא הצביעו: