זה די באסה לחטוף צרעת, גם היום, אבל בטח באירופה של תחילת ימי הביניים, כשהכנסייה היא עולמך, וכשכל דבר רע שקורה הוא עונש מאלוהים. זה לא שהחיים שלך סימפטיים במיוחד גם ככה. תמותת תינוקות וילדים היא נפוצה מאוד, אין תברואה, אין ממש הרבה אוכל, ותוחלת החיים היא איפה-שהוא באזור ה-30-40 אם הצלחת לשרוד את הילדות. יום אחד אתה מגלה שהצמר הגס, ממנו עשויה החולצה המסכנה שלך, גורם לך לפריחה על הגוף, וזהו. מבחינת הכנסייה, המשפחה, והקהילה – אתה מצורע. ממש כך – באופן מילולי – הם חושבים שיש לך צרעת.
מצורע-לשעבר, באדיבות ישו.
אז מה זה צרעת? היום קוראים למחלה "מחלת הנסן" (שם עם הרבה פחות קונוטציות שליליות לרובנו), והיא מחלה זיהומית שיכולה לגרום לעיוותים על העור ובגוף. דברים סימפטים כמו נזק קבוע לעור, לגפיים, לעצבים, ולעיניים, שיכולים לגרום לזיהומים משניים, ולפגיעה באיברים שונים, אבל לא לנשירת איברים בגוף. את החידק הגורם למחלה גילה גרהארד הנסן כבר ב- 1873, אבל טיפול באמת הופיע בערך 70 שנים אחר כך. על פי ה- CDC, בשנת – 2008 אובחנו 249,007 מקרים חדשים של צרעת בעולם, ובארה"ב בשנת 2007 דווחו 109 מקרים. שני דברים מעניינים בקשר למחלה הזו -ש- 95% מהאנשים שנדבקים בה לא יפתחו תסמינים, ושתקופת הדגירה של המחלה יכולה להיות גם 20 שנה. לשמחתי, ד"ר קרן לנדסמן בבלוג המגניב שלה, "סוף העולם – מבט מהיציע", כבר עסקה בצרעת, ומידע מקיף יותר, ומקצועי יותר, זמין בפוסט אצלה. ד"ר לנדסמן גם מציינת ששליש מאותם 109 מקרים בארה"ב ב- 2007 הועברו ע"י ארמדילואים. כן, ארמדילואים. בעבר הרחוק יותר, לעומת זאת, צרעת היתה כנראה שם כולל למגוון מחלות עור. מחלות כמו פסוריאזיס, שחפת, עגבת, אבעבועות, הרפס, או סתם אקזמות. שוב, ד"ר לנדסמן לקחה את ההנחיות לאיבחון צרעת מהמקרא, והצמידה להם אבחנה מבדלת, וכך מראה איך צרעת מקראית אינה בהכרח הצרעת של היום.
בכל מקרה, בעולם בו כל דבר רע שקורה לקהילה או אדם הוא עונש ישיר מהאל, והכנסייה שולטת על חיי היום-יום, מה גורלו של איש שנדבק בצרעת? לא להיט. לאחר שהוא מוכרז כחולה מצד פאנל של מומחים שיכול לכלול רופאים, אבל עשוי שלא, וקצת אנשי כמורה, נותנים לו כמה ימים להתארגן, ואז הוא מת. טוב, לא מת-מת, אבל מת בשבילם. חופרים בשבילו קבר, ומכניסים אותו פנימה, זורקים עליו כמה כפות של אדמה, ומכריזים עליו מת. הכומר המקומי היה פונה למת החדש ואומר לו "sis mortuus mondo, vivens iterum Deo" (בתרגום חופשי "[שתהיה] מת לעולם, חי שוב לאל"). בשלב הזה הנוכחים היו נותנים קצת צדקה למת הטרי, ומציעים תפילה קטנה, והוא שם על עצמו איזה שק אבלות עם סימון מיוחד שיזהיר אחרים מפניו, ומלווה אחר כבוד אל פאתי הכפר, שם הוא ננטש לקבץ נדבות בדרכים. וזהו — מבחינה חוקית, האדם נחשב מת. הרכוש שלו חולק (בצוואה או שלא), אישתו היתה אלמנה, וילדיו יתומים. אך המתים לא נחים כידוע, בטח אם הם עדיין, טכנית, חיים, ובאזור הפסחא הם הורשו להכנס שוב אל תחומי הכפר (כשהם לבושים בלבוש מתאים, ונושאים צלב ו/או פעמון שמזהיר את התושבים). ולמרות זאת, פסחא נשאר עם ארנב משוקולד וביצים צבועות, והמתים-החיים נדחקו לליל כל הקדושים.
הטקס הזה, שנקרא בלטינית "Separatio Leprosorum" (הפרדות/גדיעה של המצורעים), החל באמצע המאה השביעית בעקבות צו-רותארי, שהיה אוסף חוקים לומברדיים1 שחוקק ב- 643 לספירה באיטליה, והתפשט אל כל אירופה הנוצרית. עם הזמן, נוספו שכלולים שונים לשיטה, הבולט בהם הוא מושבת מצורעים (באנגלית: Leprosarium או Leper Colony), אליו נשלחו האומללים במקום להזרק מחוץ לתחומי הכפר, ובתי חולים ייעודיים לסובלים מהמחלה.
ובפינת הקישור הגיקי – היחס הזה לחולים, והטקס הזה במיוחד, כנראה שימשו השראה לספר הפנטזיה של ברנדון סנדרסון "אלנטריס". בספר, כשמחלה פוגעת באדם, רוחצים אותו, מלבישים אותו בלבן, נותנים לו כמה פירורי אוכל, וזורקים אותו אל תוך עיר מוקפת חומה עצומה. הספר עצמו נחמד, אם כי ארוך בחצי ממה שהיה צריך.
——
1 – הלומברדים היו עם גרמאני שפלש לאיטליה הביזנטית באזור המאה השישית לספירה. הם נשארו בה עד שנת 774, אז נכבשו ע"י הפרנקים. על שמם נקרא היום מחוז לומברדיה בצפון איטליה.
אנא הצביעו: