המאגר האנתרופומורפי הראשון

I came to you, Mr. Holmes, (…) Recognizing, as I do, that you are the second highest expert in Europe

"Indeed, sir! May I inquire who has the honour to be the first?" asked Holmes with some asperity.

"To the man of precisely scientific mind the work of Monsieur Bertillon must always appeal strongly."

  – The Hound of the Baskervilles by Sir Arthur Conan Doyle

הציטוט הזה לקוח מתוך "כלבם של בני בסקרוויל", שנכתב ב- 1902. קראתי אותו וחשבתי לעצמי – מי זה אותו אדון מסתורי שהמוניטין שלו כאיש מדע וחשיבה חדה עולה אף על זה של שרלוק הולמס בכבודו ובעצמו?

לפני כניסת בדיקות ה- DNA לזיהוי הפלילי, ועוד לפני כניסת טביעות האצבעות כאמצעי, כוחות המשטרה היו בבעיה – גם אחרי שתפסת עבריין, היה קשה לזהות אותו. זיהוי של עדי ראיה בלבד הוא בעייתי (את זה יודעים גם היום), ואם אותו אדם נעצר בחלקים שונים של העיר, לא היתה דרך לדעת את זה. מכיוון שמערכת המשפט הענישה בצורה שונה אנשים במידה והם היו עבריינים-חוזרים (עד כדי הגליה לאנשים כאלה), ומכיוון שהמנהג של לסמן את פניהם של עבריינים באות קין הוצא אל מחוץ לחוק (ברצינות! המנהג הוצא אל מחוץ לחוק בצרפת בשנת 1832), ושהרשעות שגויות על סמך זיהוי לא נכון היו דבר נפוץ למדי, המערכת נאלצה להתמודד עם הנושא. גם המצאת המצלמה והכנסתה לשימוש קצת אחרי 1840 לא פתרה את הבעיה. במשרדי המשטרה הצטברו עשרות אלפי תמונות, אבל לא היתה דרך למיין אותן, כך שזיהוי לפי תמונה היה פחות-או-יותר בלתי אפשרי.

mugshot_homerאלפונס ברטיון (Alphonse Bertillon) התחיל לעבוד בתור פקיד פשוט במשטרת פריז בתור מעתיק בשנת 1879. גם לעבודה הזו, כמו לכמה עבודות הקודמות, הוא התקבל בזכות אביו, שהיה רופא מכובד, סטטיסטיקאי, ואנתרופולוג. הוא לא היה הבן הכי מוצלח עד כה, בטח יחסית לאחיו הגדול1. הוא בקושי השלים את לימודיו, נזרק מהאוניברסיטה, נדד בין צרפת ואנגליה, וגם גויס לצבא הצרפתי ושוחרר אחרי כמה שנים. ברטיון הצעיר נתקל גם הוא בבעיה שתוארה קודם. וניסה לעשות סדר בבלגאן. בצורה יסודית, דבר שיאפיין את כל עבודותיו, הוא החל ביצירת סטנדרטים על מנת לשפר את הזיהוי, והשתמש לשם כך בדברים שלמד מאביו ואחיו, שהתעסקו כאמור בסטטיסטיקה ואנתרופולוגיה, ושהשתמשו במה שהיום קרוי מדידות ביומטריות, ואז נקראו מדידות אנתרופומטריות. הוא תיעד כמה נתוני גוף של עבריינים – נתונים כמו האורך שבין המרפק ליד, היקף הראש, צורת האוזן, אורך כף הרגל, וכד' (9 מדידות פיזיות ועוד כמה נתונים כמו צבע העיניים, מאפיינים בולטים, צלקות, וכד'). אלו נתונים שהיה לעבריין קשה לשנותם מצד אחד, ושאינם משתנים יותר מידי אצל אדם בוגר מהצד השני. הנתונים נשמרו במאגר מרכזי וסודרו בצורה כזו שהיתה קלה למציאה. יש שיגידו, ברוח הימים האלו, שמדובר במאגר הביומטרי הראשון. כך שוטר שעצר אדם בצד אחד של העיר, היה יכול לברר האם מדובר בעבריין סדרתי בצורה קלה ומהירה מאי פעם. השיטה הזו, שזכתה לשם ברטיונאז' (Bertillonnage), נוסתה לראשונה בקנה מידה גדול ב- 1882, ואומצה במהירות יחסית על ידי משטרות ברחבי העולם. מספרים שברטיון היה מטרה ללעג מצד שוטרים ואסירים כאחד בזמן ששקד על פיתוח השיטה – דבר שעשה על חשבון זמנו הפנוי, אבל אחרי שהתגלתה גופה מרוטשת, ולמשטרה לא היה מושג של מי היא, הגיע ברטיון, ובעזרת השיטה שלו, ולמרות נתונים חסרים, הצליח לזהות את הגופה כשייכת לעבריין ידוע. בעזרת הידע הזה, הצליחה המשטרה לפענח את מקרה הרצח, וברטיון קנה את עולמו.

תשע המדידות בברטיונאז'

השיטה זכתה לשיפור כמה שנים מאוחר יותר, כשברטיון פיתח שיטה קבועה לצילום עבריינים. הטכנולוגיה אמנם היתה ידועה ונפוצה עוד משנות ה- 40, אבל כאמור, לא היתה דרך למיין את התמונות בצורה יעילה. לקראת סוף שנות ה- 80 ברטיון הכניס לשימוש שיטה סטנדרטית – צילום ממרחק קבוע, בזווית קבועה, ועם עדשה קבועה, בתנאי תאורה קבועים, ובשתי פוזיציות קבועות – אחת של האדם מביט אל המצלמה, והשניה של האדם בפרופיל. מתוך מחשבה שיתכן ועד ראיה לא יראה את העבריין מביט ישירות אליו, אלא בפרופיל מרחוק. השיטה הזו נמצאת בשימוש עד היום.  התצלומים נשמרו ביחד עם הכרטיסיות של נתוניהם של העבריינים, ושיפרו עוד יותר את יעילות השיטה.  הסיווג של ברטיון של תווי הפנים השונים של בני האדם, כמו גם המדידות הביומטריות שפיתח, היו אבני הדרך לקלסתרונים העכשוויים.

ברטיון גם פיתח את שיטת התיעוד של זירות פשע – שיטה שמחזיקה גם היא עד היום. בעזרת מצלמה על חצובה צילמו את זירת הפשע, את הגופה, ואת הראיות ממבט עילי ועם סרגל לקנה מידה. הוא יצר טפסים אחידים לתיעוד זירות פשע, והכניס לשימוש חומרים שנועדו לשמר טביעות רגליים ועקבות בליסטיות. 

אבל לא הכל היה ורוד. ב- 1894 וב- 1899 ברטיון שימש כעד מומחה מטעם התביעה במשפט דרייפוס המפורסם. ברטיון העיד כמומחה לכתב יד, למרות שזו לא היתה התמחותו, וטען שדרייפוס היה זה שכתב את המסמך המרשיע (ה"בורדרו"), תוך שהוא מזייף את כתב ידו שלו כך שיהיה דומה לכתב היד המקורי שלו, אבל ישאיר מקום לספק אם יתפס. ההסבר הזה, על בעיותיו, התקבל על ידי שתי ערכאות שונות, וזיכה את דרייפוס בכרטיס בכיוון אחד לאי השטן (בעברית: אי השדים).

ברטיון נפטר ב- 1914. שיטת הברטיונג' החזיקה עוד כמה שנים עד שהוחלפה על ידי זיהוי של טביעות אצבעות, אבל שיטות העבודה של אלפונס ברטיון והלקחים שלהן מורגשים עד היום.

1 אלפונס, כאמור, היה כמעט הכבשה השחורה של המשפחה. אחיו הגדול, ז'אק ברטיון, גדל ולמד רפואה וסטטיסטיקה כמו אביו, וב- 1890, כמעט בשיא גדולתו של אחיו הצעיר, ישב בראשות ועדה שפיתחה את שיטת ברטיון לגורמי מוות. במה שיהיה לעתיד ה- ICD (ה- International Statistical Classification of Diseases), הוא גילה, למשל, התאמה בין מספר מקרי הגירושין ומספר ההתאבדויות.

אנא הצביעו:

6 0

גובלנים

goblenברחבי תל אביב עדיין פרושות חנויות סידקית. יש בהן כפתורים, מחטים, חוטי תפירה, צמר, מכונות תפירה, וגובלנים. המילה הזאת תמיד הצחיקה אותי, גּוֹבְּלֶנים.  תמיד קראתי את זה בכוונה "גובלינים", ולמרות שכבר לפני שנים הסבירו לי מה זה גובלן, לא באמת עצרתי לחשוב על משמעות השם, ולמה קוראים לזה כך.

גובלן במקור הוא סוג של שטיח קיר שנתווה בשתי וערב – עם דוגמאות או ציורים. שטיחים כאלה אינם דבר חדש. יש דוגמאות לכאלה שנשמרו עוד מימי הפרעונים ומימי יוון העתיקה. השטיחים נתלו על קירות, וסיפקו, מעבר לדקורציה נאה (וחומר בערה), גם בידוד נוסף לקירות. בבתי מלוכה, שטיחים כאלה עברו מארמון לארמון ומדור לדור, הם תיארו נופים, אגדות, סצנות מספרי הקודש, סיפורי גבורה וכד', והיו יקרי ערך.

השם "גובלן" הוא בעצם אֶפּוֹנִים – הוא מגיע מאחד, ג'אן גובְּלן (Jean Gobelin), ומשפחתו, משפחת גובלן. הם היו משפחה של צבעים (כאלה שצבעו בדים, חוטים וכד') בצרפת, שהגיעו מאזור הריימס בצפון מזרח צרפת, והתיישבו בפריז באזור סנט מרסל, באמצע המאה ה- 15. המשפחה בהתחלה עסקה בצביעה, אבל התרחבה עם השנים גם לאריגת בדים ושטיחים. אב המשפחה היה ככל הנראה איש מקצוע מהמעלה הראשונה, והצליח לייצר צבע שני (scarlet) – דבר שהביא לו הרבה פרסום ויותר כסף. איך צבע מביא כסף, אתם שואלים? מסתבר שהגוון הספציפי הזה1 היה ממש מבוקש. מבוקש יותר אפילו מסגול מלכותי(!) והלקוחות היו מוכנים לשלם, והרבה. בכל מקרה, העסק המשפחתי הצליח, ובעזרת משפחה נוספת, קניה (Canaye), בנה לעצמו שם מצוין. המשפחות התאחדו באמצעות נישואים, והתרחב כל כך, למעשה, שהנהר לגדותיו הם ישבו, נהר הביבר (Bièvre), נודע בשם נהר הגובלנים (Rivière des Gobelins). וכן, נהר הגובלינים זה משעשע למדי. כמעט כמו גבעת הגובלינים.

המשפחה צברה סכומי כסף גדולים, תוך כמה דורות מרבית בני המשפחה היו עשירים מספיק שהם נטשו את המקצוע, ורכשו לעצמם תואר אצולה. אלו שנשארו, יצרו את הגובלנים הראשונים – שטיחי קיר מרהיבים, באיכות הטובה ביותר שהיתה קיימת.

גובלן

ב- 1662 הגיע אל המפעל שר האוצר של המלך לואי ה- 14, ז'אן בטיסט-קולבר, וקנה את המפעל ואת האדמות שעליהן ישב. המפעל החל לספק ריהוט, ריפוד, ושטיחים לבית המלוכה, והשם "גובלן" הפך נרדף לאיכות. ההצלחה, כמובן, לא נשארה יתומה, ותוך זמן לא רב כל מי שרצה להקנות יוקרה למוצר שלו, קרא לו "גובלן".ב- 1694 המפעל נסגר למספר שנים בשל בעיות כלכליות של המלך, אבל נפתח שלוש שנים מאוחר יותר. המהפכה הצרפתית בסוף המאה גרמה לסגירתו של המפעל שוב, והוא נפתח מחדש בתקופת הרסטורציה של בית בורבון. השם "גובלן" עדיין מופיע בפריז – שדרות גובלין ברובע ה- 13 בפריז, תחנת המטרו גובלן, והמפעל כמובן, שקיים עד היום, בבעלות ממשלת צרפת, ואפילו מייצר גובלנים בכמות מוגבלת ללקוחות ממשלתיים, ופתוח גם לתיירים.

בתחילת המאה ה- 20 החלה התעניינות מחודשת בגובלנים, והתחום חווה פריחה מחודשת. בבניין הכנסת תלויים גובלנים מעשה ידיו של מארק שאגאל. הגובלנים, המתארים את העבר, ההווה, והעתיד של העם היהודי, הוערכו לפני מספר שנים בשווי של 24 מיליון שקלים.

גובלין

גובלין

היום, כשמדברים על גובלנים, בעיקר לשוק הפרטי, מדברים על משהו שונה קצת – לא על אריגה בשתי-וערב, אלא על רקמה על בד רשת במה שנקרא רקמת גובלן (וזאת בניגוד לרקמה ללא בד רשת שנקראת embroidery). וויקיפדיה יודעת להסביר עוד קצת על ההבדלים בין השנים.

ובכל זאת, גובלין וגובלין (Goblin and Gobelin) נשמע די דומה, ולא סתם. הצצה במילון מראה ששני השמות הגיעו מאותו המקור – כנראה מ"קובולד" (kobold) הגרמני, במשמעות של "גובלין" או סוג של גמד מרושע. השם gobelinus מוזכר כבר במאה ה- 12 כשמה של רוח אשר רדפה את אזור אוורה בצרפת בכתביו של אורדיקוס ויטליס. ידעתם את זה, שחקני תפקידים? גובלין וקובולד – אותו הדבר.

—-

1 עוד קצת אטימולוגיה לכיף. שם החרק, העץ, וגם הצבע, נקרא קרמז (Kermes). השם מגיע מפרסית – قرمز (קירמז), שמשמעו "אדום" או "שני". המילים באנגלית Crimson, Carmine, כמו גם מילים בשפות אחרות שמשמען "אדום" מגיעות מהמילה הזו.

 

 

אנא הצביעו:

11 0