על תמר, דוד, ושותא

לפני שנים רבות, בממלכה רחוקה, היתה לה מלכה בשם תמר. אביה הוריש לה את הכתר, ולמרות התנגדות מצד חלק ממשפחות האצילים לשליטה, היא הצליחה למלוך בהצלחה רבה במשך כמעט כ- 29 שנים. היא הצליחה להדוף את הלחצים על שלטונה, להתמודד עם נסיונות מרד, הובילה צבאות לכיבוש והגנה, ותקופתה נחשבת עד היום לתור הזהב של ממלכתה.

המלכה תמר

זהו, למעשה, תיאור קצר של המלכה תמר, ששלטה בממלכה הגיאורגית המאוחדת בין השנים 1184-1213. תמר, כחלק משושלת בגרטיוני, ששלטה בגיאורגיה מאז המאה השישית (או השמינית. מאתיים שנה, מה זה חשוב?) וראתה את עצמה כנצר לשושלת דוד המלך (כן, כן), נקראה בשם עברי ולא גיאורגי. היא נישאה בשנת 1185 לאחד, יורי בוגוליובסקי, שהיה בן לנסיך שנרצח, אבל סכסוכים בתוך המשפחה, ומאבקי כוח (שהרי הוא היה בעלה של המלכה, ולא המלך) יצרו ריחוק בין בני הזוג, ותוך שנתיים המלכה התגרשה מהאיש, ודאגה לגרש אותו מהמדינה תוך האשמות באלכוהוליזם ומעשי סדום. תוך כמה שנים היא היתה גם יכולה להוסיף לכך שני נסיונות הפיכה שהאיש ניסה לארגן, אבל אלו כשלו. ארבע שנים אחר כך היא בחרה את בעלה השני, אחד דוד סוסלן, שהיה מנהיג צבאי, ונצר לאותה משפחת מלוכה. מול תמר ודוד עמדו מספר אתגרים (אמנם לא חדשים במיוחד, אבל עדיין אתגרים) – המשך שקיעתה של האימפריה הביזנטית, והתמודדות מול כוחות מוסלמים, בין השאר כוחותיו של צלאח א-דין.

בערך בתקופת נישואיה הראשונים, כנראה, כיהן בשירותה אדם ששמו כנראה היה שותא. ההיסטוריה תזכור אותו כשותא רוסתוולי (Shota Rustaveli, ואני אוותר ברשותכם על התעתיק בגיאורגית, מילולית שותא, איש רוסתווי). הוא היה נסיך, ושימש כאחראי על האוצר. באזור שנת 1185 הוא עזב את גיאורגיה, לאחר שהואשם בפרשיית אהבים עם המלכה. הוא השתכן מכל המקומות דווקא במנזר המצלבה אשר בירושלים, שם הורגשה השפעתה של המלכה כמגינת הנצרות במקומות תחת שלטונו המוסלמי של צלאח א-דין, זאת בעקבות ירידה בהשפעתה של האימפריה הביזנטית אחרי סדרה של תבוסות צבאיות באזור. כך או כך, רוסתוולי השתכן לו בירושלים, ושם כתב את "עוטה עור הנמר" (מילולית, לפי וויקיפדיה, טיגריס, ובאנגלית זה מתורגם בכלל פנתר), הפואמה האפית הגיאורגית, כזו שנחשבת גם היום ליצירת אומנות ולאבן יסוד, והקנתה למחברה מעמד של אחד מגדולי המשוררים הגיאורגים של כל הזמנים.

הפואמה, שתורגמה בין השאר גם לעברית ב- 1969, מספרת על אביר מתבודד אשר לבוש בעור נמר. כשרואים אותו המלך המקומי ושר צבאו, הם שולחים אנשים להביאו, אך הוא מצליח להמלט. שר הצבא יוצא במסע ארוך אחריו, וכשהוא מאתר אותו, מספר לו האביר איך בזמן שירותו הצבאי, הוא התאהב בנסיכה והיא בו, אבל אביה המלך מחליט להשיא אותה לאדם אחר. האביר רוצח את החתן המיועד, הכלה נלקחת לטירה מכושפת (למרבה הצער, כנראה בלי דרקון), והאביר עוזב את המדינה. בעקבות הסיפור, נוצרת חברות בין שר הצבא לאביר, והם יוצאים ביחד למסע לשחרור הנסיכה. אביה של הנסיכה, המלך, מתרצה, והאהובים מתאחדים.

בול עם דמותו של רוסתוולי

כאמור, הפואמה הזו נחשבת לפואמה הלאומית של גיאורגיה, ושמו של רוסתוולי מפורסם וידוע לכל. הרחוב הראשי בטביליסי נקרא על שמו, כמו גם התיאטרון הלאומי, והפרס החשוב ביותר לאומנויות במדינה. בשנות השישים גילתה משלחת אקדמית גיאורגית במנזר המצלבה פרסקו עם דמותו של רוסתוולי. ב- 2001 הוציאו ממשלת ישראל בשיתוף ממשלת גיאורגיה בול משותף עם דמותו של רוסתוולי,  ב- 2004 הושחת הפרסקו, וניזוק. בעקבות כך הוגשה מחאה רשמית לממשלת ישראל, וב- 2005 עיריית ירושלים קראה על שמו את הדרך העוברת בסמוך למנזר בו הוא חי.

בכל מקרה, בחזרה למלכה תמר, שהמשיכה לשלוט בגיאורגיה עם בעלה. היא זכתה בכמה קרבות משמעותיים מול כוחות מוסלמים, הביאה שני ילדים לעולם, ניצחה על תקופת שגשוג כלכלי ותרבותי, והקימה את האימפריה של טרפזונטס על חורבות האימפריה הביזנטית שהתפרקה בינתיים בעקבות מסע הצלב הרביעי לשלוש ממלכות, עם אחיינה בתפקיד הקיסר. היא נפטרה אחרי בעלה, באזור שנת 1213, ומקום קבורתה לא ידוע. היא זכורה בחיבה רבה וכמלכה טובה ומטיבה, ובשמה קשורים אגדות ושירי עם. אבל המלכה תמר לא הצליחה למנוע את מה שקרה קצת לאחר מותה. תחת בנה, גיאורגי לאשה, סבלו הגיאורגים מהתקפות של כוחות מונגוליים בניצוחו של ג'ינגיס חאן. באחד הקרבות, נפצע המלך ומת ומפצעיו. את מקומו תפסה אחותו, רוסודן, אבל באירועים הצבאיים של שנות מלוכתה היא איבדה את עיר הבירה, טביליסי, לשאח החווארזמי, וסבלה מאבדות רבות. כמה שנים אחר-כך, כשהמונגולים הגיעו בכוחות מחודשים, כבר לא היה מי שיתנגד להם, והגיאורגים נכנעו. 

 

 

אנא הצביעו:

10 1

צרעת והמתים-החיים

זה די באסה לחטוף צרעת, גם היום, אבל בטח באירופה של תחילת ימי הביניים, כשהכנסייה היא עולמך, וכשכל דבר רע שקורה הוא עונש מאלוהים. זה לא שהחיים שלך סימפטיים במיוחד גם ככה. תמותת תינוקות וילדים היא נפוצה מאוד, אין תברואה, אין ממש הרבה אוכל, ותוחלת החיים היא איפה-שהוא באזור ה-30-40 אם הצלחת לשרוד את הילדות. יום אחד אתה מגלה שהצמר הגס, ממנו עשויה החולצה המסכנה שלך, גורם לך לפריחה על הגוף, וזהו. מבחינת הכנסייה, המשפחה, והקהילה – אתה מצורע. ממש כך – באופן מילולי – הם חושבים שיש לך צרעת.

מצורע-לשעבר, באדיבות ישו.

אז מה זה צרעת? היום קוראים למחלה "מחלת הנסן" (שם עם הרבה פחות קונוטציות שליליות לרובנו), והיא מחלה זיהומית שיכולה לגרום לעיוותים על העור ובגוף. דברים סימפטים כמו נזק קבוע לעור, לגפיים, לעצבים, ולעיניים, שיכולים לגרום לזיהומים משניים, ולפגיעה באיברים שונים, אבל לא לנשירת איברים בגוף. את החידק הגורם למחלה גילה גרהארד הנסן כבר ב- 1873, אבל טיפול באמת הופיע בערך 70 שנים אחר כך. על פי ה- CDC, בשנת – 2008 אובחנו 249,007 מקרים חדשים של צרעת בעולם, ובארה"ב בשנת 2007 דווחו 109 מקרים. שני דברים מעניינים בקשר למחלה הזו -ש- 95% מהאנשים שנדבקים בה לא יפתחו תסמינים, ושתקופת הדגירה של המחלה יכולה להיות גם 20 שנה. לשמחתי, ד"ר קרן לנדסמן בבלוג המגניב שלה, "סוף העולם – מבט מהיציע", כבר עסקה בצרעת, ומידע מקיף יותר, ומקצועי יותר, זמין בפוסט אצלה. ד"ר לנדסמן גם מציינת ששליש מאותם 109 מקרים בארה"ב ב- 2007 הועברו ע"י ארמדילואים. כן, ארמדילואים. בעבר הרחוק יותר, לעומת זאת, צרעת היתה כנראה שם כולל למגוון מחלות עור. מחלות כמו פסוריאזיס, שחפת, עגבת, אבעבועות, הרפס, או סתם אקזמות. שוב, ד"ר לנדסמן לקחה את ההנחיות לאיבחון צרעת מהמקרא, והצמידה להם אבחנה מבדלת, וכך מראה איך צרעת מקראית אינה בהכרח הצרעת של היום.

בכל מקרה, בעולם בו כל דבר רע שקורה לקהילה או אדם הוא עונש ישיר מהאל, והכנסייה שולטת על חיי היום-יום, מה גורלו של איש שנדבק בצרעת? לא להיט. לאחר שהוא מוכרז כחולה מצד פאנל של מומחים שיכול לכלול רופאים, אבל עשוי שלא, וקצת אנשי כמורה, נותנים לו כמה ימים להתארגן, ואז הוא מת. טוב, לא מת-מת, אבל מת בשבילם. חופרים בשבילו קבר, ומכניסים אותו פנימה, זורקים עליו כמה כפות של אדמה, ומכריזים עליו מת. הכומר המקומי היה פונה למת החדש ואומר לו "sis mortuus mondo, vivens iterum Deo" (בתרגום חופשי "[שתהיה] מת לעולם, חי שוב לאל"). בשלב הזה הנוכחים היו נותנים קצת צדקה למת הטרי, ומציעים תפילה קטנה, והוא שם על עצמו איזה שק אבלות עם סימון מיוחד שיזהיר אחרים מפניו, ומלווה אחר כבוד אל פאתי הכפר, שם הוא ננטש לקבץ נדבות בדרכים. וזהו — מבחינה חוקית, האדם נחשב מת. הרכוש שלו חולק (בצוואה או שלא), אישתו היתה אלמנה, וילדיו יתומים. אך המתים לא נחים כידוע, בטח אם הם עדיין, טכנית, חיים, ובאזור הפסחא הם הורשו להכנס שוב אל תחומי הכפר (כשהם לבושים בלבוש מתאים, ונושאים צלב ו/או פעמון שמזהיר את התושבים). ולמרות זאת, פסחא נשאר עם ארנב משוקולד וביצים צבועות, והמתים-החיים נדחקו לליל כל הקדושים.

הטקס הזה, שנקרא בלטינית "Separatio Leprosorum" (הפרדות/גדיעה של המצורעים), החל באמצע המאה השביעית בעקבות צו-רותארי, שהיה אוסף חוקים לומברדיים1 שחוקק ב- 643 לספירה באיטליה, והתפשט אל כל אירופה הנוצרית. עם הזמן, נוספו שכלולים שונים לשיטה, הבולט בהם הוא מושבת מצורעים (באנגלית:  Leprosarium או Leper Colony), אליו נשלחו האומללים במקום להזרק מחוץ לתחומי הכפר, ובתי חולים ייעודיים לסובלים מהמחלה. 

ובפינת הקישור הגיקי – היחס הזה לחולים, והטקס הזה במיוחד, כנראה שימשו השראה לספר הפנטזיה של ברנדון סנדרסון "אלנטריס". בספר, כשמחלה פוגעת באדם, רוחצים אותו, מלבישים אותו בלבן, נותנים לו כמה פירורי אוכל, וזורקים אותו אל תוך עיר מוקפת חומה עצומה. הספר עצמו נחמד, אם כי ארוך בחצי ממה שהיה צריך.

——

1 – הלומברדים היו עם גרמאני שפלש לאיטליה הביזנטית באזור המאה השישית לספירה. הם נשארו בה עד שנת 774, אז נכבשו ע"י הפרנקים. על שמם נקרא היום מחוז לומברדיה בצפון איטליה.

 

אנא הצביעו:

5 2

המאגר האנתרופומורפי הראשון

I came to you, Mr. Holmes, (…) Recognizing, as I do, that you are the second highest expert in Europe

"Indeed, sir! May I inquire who has the honour to be the first?" asked Holmes with some asperity.

"To the man of precisely scientific mind the work of Monsieur Bertillon must always appeal strongly."

  – The Hound of the Baskervilles by Sir Arthur Conan Doyle

הציטוט הזה לקוח מתוך "כלבם של בני בסקרוויל", שנכתב ב- 1902. קראתי אותו וחשבתי לעצמי – מי זה אותו אדון מסתורי שהמוניטין שלו כאיש מדע וחשיבה חדה עולה אף על זה של שרלוק הולמס בכבודו ובעצמו?

לפני כניסת בדיקות ה- DNA לזיהוי הפלילי, ועוד לפני כניסת טביעות האצבעות כאמצעי, כוחות המשטרה היו בבעיה – גם אחרי שתפסת עבריין, היה קשה לזהות אותו. זיהוי של עדי ראיה בלבד הוא בעייתי (את זה יודעים גם היום), ואם אותו אדם נעצר בחלקים שונים של העיר, לא היתה דרך לדעת את זה. מכיוון שמערכת המשפט הענישה בצורה שונה אנשים במידה והם היו עבריינים-חוזרים (עד כדי הגליה לאנשים כאלה), ומכיוון שהמנהג של לסמן את פניהם של עבריינים באות קין הוצא אל מחוץ לחוק (ברצינות! המנהג הוצא אל מחוץ לחוק בצרפת בשנת 1832), ושהרשעות שגויות על סמך זיהוי לא נכון היו דבר נפוץ למדי, המערכת נאלצה להתמודד עם הנושא. גם המצאת המצלמה והכנסתה לשימוש קצת אחרי 1840 לא פתרה את הבעיה. במשרדי המשטרה הצטברו עשרות אלפי תמונות, אבל לא היתה דרך למיין אותן, כך שזיהוי לפי תמונה היה פחות-או-יותר בלתי אפשרי.

mugshot_homerאלפונס ברטיון (Alphonse Bertillon) התחיל לעבוד בתור פקיד פשוט במשטרת פריז בתור מעתיק בשנת 1879. גם לעבודה הזו, כמו לכמה עבודות הקודמות, הוא התקבל בזכות אביו, שהיה רופא מכובד, סטטיסטיקאי, ואנתרופולוג. הוא לא היה הבן הכי מוצלח עד כה, בטח יחסית לאחיו הגדול1. הוא בקושי השלים את לימודיו, נזרק מהאוניברסיטה, נדד בין צרפת ואנגליה, וגם גויס לצבא הצרפתי ושוחרר אחרי כמה שנים. ברטיון הצעיר נתקל גם הוא בבעיה שתוארה קודם. וניסה לעשות סדר בבלגאן. בצורה יסודית, דבר שיאפיין את כל עבודותיו, הוא החל ביצירת סטנדרטים על מנת לשפר את הזיהוי, והשתמש לשם כך בדברים שלמד מאביו ואחיו, שהתעסקו כאמור בסטטיסטיקה ואנתרופולוגיה, ושהשתמשו במה שהיום קרוי מדידות ביומטריות, ואז נקראו מדידות אנתרופומטריות. הוא תיעד כמה נתוני גוף של עבריינים – נתונים כמו האורך שבין המרפק ליד, היקף הראש, צורת האוזן, אורך כף הרגל, וכד' (9 מדידות פיזיות ועוד כמה נתונים כמו צבע העיניים, מאפיינים בולטים, צלקות, וכד'). אלו נתונים שהיה לעבריין קשה לשנותם מצד אחד, ושאינם משתנים יותר מידי אצל אדם בוגר מהצד השני. הנתונים נשמרו במאגר מרכזי וסודרו בצורה כזו שהיתה קלה למציאה. יש שיגידו, ברוח הימים האלו, שמדובר במאגר הביומטרי הראשון. כך שוטר שעצר אדם בצד אחד של העיר, היה יכול לברר האם מדובר בעבריין סדרתי בצורה קלה ומהירה מאי פעם. השיטה הזו, שזכתה לשם ברטיונאז' (Bertillonnage), נוסתה לראשונה בקנה מידה גדול ב- 1882, ואומצה במהירות יחסית על ידי משטרות ברחבי העולם. מספרים שברטיון היה מטרה ללעג מצד שוטרים ואסירים כאחד בזמן ששקד על פיתוח השיטה – דבר שעשה על חשבון זמנו הפנוי, אבל אחרי שהתגלתה גופה מרוטשת, ולמשטרה לא היה מושג של מי היא, הגיע ברטיון, ובעזרת השיטה שלו, ולמרות נתונים חסרים, הצליח לזהות את הגופה כשייכת לעבריין ידוע. בעזרת הידע הזה, הצליחה המשטרה לפענח את מקרה הרצח, וברטיון קנה את עולמו.

תשע המדידות בברטיונאז'

השיטה זכתה לשיפור כמה שנים מאוחר יותר, כשברטיון פיתח שיטה קבועה לצילום עבריינים. הטכנולוגיה אמנם היתה ידועה ונפוצה עוד משנות ה- 40, אבל כאמור, לא היתה דרך למיין את התמונות בצורה יעילה. לקראת סוף שנות ה- 80 ברטיון הכניס לשימוש שיטה סטנדרטית – צילום ממרחק קבוע, בזווית קבועה, ועם עדשה קבועה, בתנאי תאורה קבועים, ובשתי פוזיציות קבועות – אחת של האדם מביט אל המצלמה, והשניה של האדם בפרופיל. מתוך מחשבה שיתכן ועד ראיה לא יראה את העבריין מביט ישירות אליו, אלא בפרופיל מרחוק. השיטה הזו נמצאת בשימוש עד היום.  התצלומים נשמרו ביחד עם הכרטיסיות של נתוניהם של העבריינים, ושיפרו עוד יותר את יעילות השיטה.  הסיווג של ברטיון של תווי הפנים השונים של בני האדם, כמו גם המדידות הביומטריות שפיתח, היו אבני הדרך לקלסתרונים העכשוויים.

ברטיון גם פיתח את שיטת התיעוד של זירות פשע – שיטה שמחזיקה גם היא עד היום. בעזרת מצלמה על חצובה צילמו את זירת הפשע, את הגופה, ואת הראיות ממבט עילי ועם סרגל לקנה מידה. הוא יצר טפסים אחידים לתיעוד זירות פשע, והכניס לשימוש חומרים שנועדו לשמר טביעות רגליים ועקבות בליסטיות. 

אבל לא הכל היה ורוד. ב- 1894 וב- 1899 ברטיון שימש כעד מומחה מטעם התביעה במשפט דרייפוס המפורסם. ברטיון העיד כמומחה לכתב יד, למרות שזו לא היתה התמחותו, וטען שדרייפוס היה זה שכתב את המסמך המרשיע (ה"בורדרו"), תוך שהוא מזייף את כתב ידו שלו כך שיהיה דומה לכתב היד המקורי שלו, אבל ישאיר מקום לספק אם יתפס. ההסבר הזה, על בעיותיו, התקבל על ידי שתי ערכאות שונות, וזיכה את דרייפוס בכרטיס בכיוון אחד לאי השטן (בעברית: אי השדים).

ברטיון נפטר ב- 1914. שיטת הברטיונג' החזיקה עוד כמה שנים עד שהוחלפה על ידי זיהוי של טביעות אצבעות, אבל שיטות העבודה של אלפונס ברטיון והלקחים שלהן מורגשים עד היום.

1 אלפונס, כאמור, היה כמעט הכבשה השחורה של המשפחה. אחיו הגדול, ז'אק ברטיון, גדל ולמד רפואה וסטטיסטיקה כמו אביו, וב- 1890, כמעט בשיא גדולתו של אחיו הצעיר, ישב בראשות ועדה שפיתחה את שיטת ברטיון לגורמי מוות. במה שיהיה לעתיד ה- ICD (ה- International Statistical Classification of Diseases), הוא גילה, למשל, התאמה בין מספר מקרי הגירושין ומספר ההתאבדויות.

אנא הצביעו:

6 0

גובלנים

goblenברחבי תל אביב עדיין פרושות חנויות סידקית. יש בהן כפתורים, מחטים, חוטי תפירה, צמר, מכונות תפירה, וגובלנים. המילה הזאת תמיד הצחיקה אותי, גּוֹבְּלֶנים.  תמיד קראתי את זה בכוונה "גובלינים", ולמרות שכבר לפני שנים הסבירו לי מה זה גובלן, לא באמת עצרתי לחשוב על משמעות השם, ולמה קוראים לזה כך.

גובלן במקור הוא סוג של שטיח קיר שנתווה בשתי וערב – עם דוגמאות או ציורים. שטיחים כאלה אינם דבר חדש. יש דוגמאות לכאלה שנשמרו עוד מימי הפרעונים ומימי יוון העתיקה. השטיחים נתלו על קירות, וסיפקו, מעבר לדקורציה נאה (וחומר בערה), גם בידוד נוסף לקירות. בבתי מלוכה, שטיחים כאלה עברו מארמון לארמון ומדור לדור, הם תיארו נופים, אגדות, סצנות מספרי הקודש, סיפורי גבורה וכד', והיו יקרי ערך.

השם "גובלן" הוא בעצם אֶפּוֹנִים – הוא מגיע מאחד, ג'אן גובְּלן (Jean Gobelin), ומשפחתו, משפחת גובלן. הם היו משפחה של צבעים (כאלה שצבעו בדים, חוטים וכד') בצרפת, שהגיעו מאזור הריימס בצפון מזרח צרפת, והתיישבו בפריז באזור סנט מרסל, באמצע המאה ה- 15. המשפחה בהתחלה עסקה בצביעה, אבל התרחבה עם השנים גם לאריגת בדים ושטיחים. אב המשפחה היה ככל הנראה איש מקצוע מהמעלה הראשונה, והצליח לייצר צבע שני (scarlet) – דבר שהביא לו הרבה פרסום ויותר כסף. איך צבע מביא כסף, אתם שואלים? מסתבר שהגוון הספציפי הזה1 היה ממש מבוקש. מבוקש יותר אפילו מסגול מלכותי(!) והלקוחות היו מוכנים לשלם, והרבה. בכל מקרה, העסק המשפחתי הצליח, ובעזרת משפחה נוספת, קניה (Canaye), בנה לעצמו שם מצוין. המשפחות התאחדו באמצעות נישואים, והתרחב כל כך, למעשה, שהנהר לגדותיו הם ישבו, נהר הביבר (Bièvre), נודע בשם נהר הגובלנים (Rivière des Gobelins). וכן, נהר הגובלינים זה משעשע למדי. כמעט כמו גבעת הגובלינים.

המשפחה צברה סכומי כסף גדולים, תוך כמה דורות מרבית בני המשפחה היו עשירים מספיק שהם נטשו את המקצוע, ורכשו לעצמם תואר אצולה. אלו שנשארו, יצרו את הגובלנים הראשונים – שטיחי קיר מרהיבים, באיכות הטובה ביותר שהיתה קיימת.

גובלן

ב- 1662 הגיע אל המפעל שר האוצר של המלך לואי ה- 14, ז'אן בטיסט-קולבר, וקנה את המפעל ואת האדמות שעליהן ישב. המפעל החל לספק ריהוט, ריפוד, ושטיחים לבית המלוכה, והשם "גובלן" הפך נרדף לאיכות. ההצלחה, כמובן, לא נשארה יתומה, ותוך זמן לא רב כל מי שרצה להקנות יוקרה למוצר שלו, קרא לו "גובלן".ב- 1694 המפעל נסגר למספר שנים בשל בעיות כלכליות של המלך, אבל נפתח שלוש שנים מאוחר יותר. המהפכה הצרפתית בסוף המאה גרמה לסגירתו של המפעל שוב, והוא נפתח מחדש בתקופת הרסטורציה של בית בורבון. השם "גובלן" עדיין מופיע בפריז – שדרות גובלין ברובע ה- 13 בפריז, תחנת המטרו גובלן, והמפעל כמובן, שקיים עד היום, בבעלות ממשלת צרפת, ואפילו מייצר גובלנים בכמות מוגבלת ללקוחות ממשלתיים, ופתוח גם לתיירים.

בתחילת המאה ה- 20 החלה התעניינות מחודשת בגובלנים, והתחום חווה פריחה מחודשת. בבניין הכנסת תלויים גובלנים מעשה ידיו של מארק שאגאל. הגובלנים, המתארים את העבר, ההווה, והעתיד של העם היהודי, הוערכו לפני מספר שנים בשווי של 24 מיליון שקלים.

גובלין

גובלין

היום, כשמדברים על גובלנים, בעיקר לשוק הפרטי, מדברים על משהו שונה קצת – לא על אריגה בשתי-וערב, אלא על רקמה על בד רשת במה שנקרא רקמת גובלן (וזאת בניגוד לרקמה ללא בד רשת שנקראת embroidery). וויקיפדיה יודעת להסביר עוד קצת על ההבדלים בין השנים.

ובכל זאת, גובלין וגובלין (Goblin and Gobelin) נשמע די דומה, ולא סתם. הצצה במילון מראה ששני השמות הגיעו מאותו המקור – כנראה מ"קובולד" (kobold) הגרמני, במשמעות של "גובלין" או סוג של גמד מרושע. השם gobelinus מוזכר כבר במאה ה- 12 כשמה של רוח אשר רדפה את אזור אוורה בצרפת בכתביו של אורדיקוס ויטליס. ידעתם את זה, שחקני תפקידים? גובלין וקובולד – אותו הדבר.

—-

1 עוד קצת אטימולוגיה לכיף. שם החרק, העץ, וגם הצבע, נקרא קרמז (Kermes). השם מגיע מפרסית – قرمز (קירמז), שמשמעו "אדום" או "שני". המילים באנגלית Crimson, Carmine, כמו גם מילים בשפות אחרות שמשמען "אדום" מגיעות מהמילה הזו.

 

 

אנא הצביעו:

11 0

 

 

אֶפּוֹנִים ומיקי

אֶפּוֹנִים (eponym, מיוונית, אפונימוס, "נותן שם") הוא מונח המציין את שם-המקור שעל שמו נקרא מקום/המצאה/תגלית וכד', וגם להיפך – כלומר השם-המתקבל. לדוגמה – אכילס הוא אפונים (שם-המקור) לביטוי "עקב אכילס", ו"עקב אכילס" הוא אפונים לאיש אכילס. יש הגדרה מצמצמת יותר, שאומרת שאפונים הוא שם עצם פרטי (proper noun, כלומר שמות כמו John, London, וכד') שהפך להיות שם עצם רגיל שעומד בפני עצמו (common noun, כלומר חפצים כמו chair, wall, וכד') – לדוגמה "סנדוויץ'". בזמן שההגדרה השניה נשמעת לי יותר מדויקת, וויקיפדיה טוענת שההגדרה הראשונה היא נכונה דיה, ולעניינינו כרגע נשתמש בה.

רשימת האפונימים היא כמעט אין-סופית1: מחלות שנקראות על שם הרופא שזיהה אותן (פרקינסון, למשל), או על שם מפורסם שחלה בהן (מחלת לו-גריג), תגליות אסטרונומיות (שביט היילי), שמות מקומות (רומא, טבריה, וושינגטון, דיסנילנד), יחידות מידה (אמפר), חוקים (חוק דרומי), פרסים (נובל) ועוד ועוד. 

כל זה כנראה לא חדש לאף אחד, אולי חוץ מהמילה "אפונים" בעצמה.

נזכרתי בנושא כשצפיתי בפרק של סיינפלד. ג'ורג' רוצה לנקום בבוס שלו ומתכנן How to slip him a mickey, ואפילו יש לו Mickey source. ג'רי שואל מאיפה משיגים את המיקי הזה, ואומר שהוא לא מאמין שהוא בכלל אומר "מיקי". אז מה זה המיקי הזה?

mickey-finn-photo-domu-com-history-mapבסוף המאה ה- 19, היה בחור בשם מיקי פין. הוא היה כייס והבעלים של מסבאה שכונתית בשיקאגו, אז העיר השניה בגודלה בארה"ב (היום היא השלישית) בשם "Lone Star Saloon" (וזה לא אפונים, למיטב ידיעתי, ל-לון-סטאר הזה). הוא התפרסם בתחילת המאה ה- 20 כשלא הסתפק מההכנסות הקבועות שהיו לו במסבאה, ובאמצעות שיתוף פעולה של צוות העובדים שלו, נהג לסמם משקאות של לקוחות מועדפים, ואז לשדוד אותם ולזרוק אותם בסימטה בחוץ. כשהקורבן היה מתאושש, הוא לא היה זוכר שום דבר, וחשב שהוא כנראה שתה יותר מידי. כך אותו מיקי התפרנס, עד שבשנת 1903 הוא נעצר. הוא לא נשלח לכלא, אבל וועדה מיוחדת שהתכנסה לעניין שמעה עדות של אחת מהמלצריות שלו, מרי "שן-זהב" ת'ורנטון, על דרך הפעולה, ולמרות הכחשותיו, וקשריו הטובים עם השוטרים המקומיים – רישיון ממכר האלכוהול שלו נשלל, והוא עזב את העיר לכמה שנים. במסורת השפה האנגלית, השם מיקי פין הפך להיות שם עצם – a Mickey, וגם פועל – to Mickey someone או to Mickey Finn someone.

כמה שנים אחר כך, ב- 1918, נעצרו מעל ל- 100 מלצרים במלון בשיקאגו, אחרי שנהגו "להגניב מיקי" ללקוחות שלא השאירו מספיק טיפ. זה לא היה אותו מיקי – מטרת הסם לא היתה לנטרל את הלקוחות ולשדוד אותם, אלא פשוט נקמה. הסם המקורי היה כנראה כלוראל-הידראט (chloral hydrate), ששימש ומשמש היום גם כחומר הרדמה. ה"מיקי" של אותם מלצרים היה חומר אחר, antimony potassium tartare, (מלח כפול של אשלגן ואנטימון של חומצה טרטרית), שגורם להקאות, כאבי ראש, סחרחורות ושאר טובין.

מאז השם הפך לסלנג גנרי למשהו שמכניסים למשקה של מישהו, בין אם GHB או סתם חומר משלשל.

 

—-

1 אולי לא אין-סופית, כי וויקיפדיה מנסה לאגד את כל האפונימים ברשימה אחת. בהצלחה עם זה.

 

 

אנא הצביעו:

5 0

אנגליה וסקוטלנד: איחוד הכתרים וחוקי האיחוד

סקוטלנד היתה בכותרות לאחרונה עם משאל העם שבו בחרה להישאר חלק מבריטניה הגדולה. מהדורות החדשות בארץ ידעו להגיד שסקוטלנד היא חלק מבריטניה כבר יותר מ- 300 שנים. אני משער שאצל הרבה אנשים עולה התמונה של מל גיבסון עם צבע על הפרצוף, אבל זה לא באמת שייך. גיבסון גילם את וויליאם וולאס, מצביא סקוטי שלחם במלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה בסוף המאה ה- 13 (עצם זה שקוראים לזה "הראשונה" יכול לרמוז כיצד היא הסתיימה),  בערך 400 שנים לפני האיחוד. אז מה קרה שם בעצם?

בקצרה, נהוג לציין שני אירועים בהקשר הזה – איחוד הכתרים – קרי בית מלוכה אחד, והאיחוד הפוליטי המלא – כלומר החלה של חוק אחד ושלטון אחד על שני המקומות. ויש גם גרסה ארוכה:

עד 1603 הממלכה הסקוטית והממלכה הבריטית (שכללה גם את אירלנד) התנהלו בנפרד. מידי פעם מישהו פלש לשטח של מישהו אחר, נלחמו, הרגו, מתו, וחזרו למקומם. ב- 1603 נפטרה "המלכה הבתולה", אליזבת' טיודור, מלכת אנגליה. היא היתה הבת השניה של הנרי השמיני, והנצר האחרון לשושלת טיודור. אליזבת' לא התחתנה מעולם, ובטח שלא הביאה ילדים לעולם, ואף סרבה להכריז בפומבי על יורש. אבל בחדרי חדרים היא סימנה את אותו יורש – המלך ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד. מדוע דווקא אותו? הסבתא-רבא של ג'יימס היתה מרגרט טיודור, אחותו הגדולה של הנרי השמיני. גם אביו וגם אימו, שהיו בני דודים, היו הנכדים שלה. אימו של ג'יימס, מרי מלכת סקוטלנד, היתה שבויה של אליזבת' במשך 19 שנים, ובסוף איבדה את ראשה, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

סמל האיחוד. המגן מחולק לארבעה רבעים. השמאלי העליון והימיני התחתון מייצגים את אנגליה, הימני העליון את סקוטלנד, והשמאלי התחתון את אירלנד

בכל מקרה, לאחר מות אליזבת', ובהתאם לתוכניותיה, עלה לכתר ג'יימס השישי, עכשיו ג'יימס הראשון, המלך המשותף הראשון של ממלכות אנגליה וסקוטלנד, ומלך במשך 22 שנים. הוא הקים את הקולוניות הבריטיות הראשונות באמריקה, והוא אולי זכור יותר בתור השם על התרגום המפורסם ביותר של התנ"ך לאנגלית (King James Bible), ובתור המטרה של גאי פוקס וחבר הקושרים במזימת אבק השריפה ב- 1605. עלייתו של ג'יימס לכס המלכות נקראת "איחוד הכתרים", אבל זהו אינו איחוד של המדינות – סקוטלנד ואנגליה המשיכו להתקיים כמדינות נפרדות, עם פרלמנטים נפרדים, אבל עם מלך משותף.

נקפוץ בזריזות 44 שנים קדימה, אל 1649. את הכתר מחזיק בנו של ג'יימס הראשון, צ'ארלס הראשון, והמצב אינו טוב. שבע שנים קודם התחילה מלחמת האזרחים האנגלית. צ'ארלס הוביל כוחות צבא של התומכים במלוכה אל מול הפרלמנטרים, והפסיד. מ- 1645 הוא ישב בכלא, ולמרות שהצליח לברוח לזמן קצר, הוא נשבה שוב, ובתחילת 1649 הוצא להורג. אנגליה ביטלה את המלוכה, ונכנסה לתקופה של 11 שנים של שלטון פרלמנטרי תחת אוליבר קרומוול. אבל גם קרומוול מת, ואחרי לא הרבה זמן שוקמה המלוכה, ולכס עלה צ'ארלס השני, בנו של הראשון, ששהה בגלות בשנים הללו. צ'ארלס השני מת ללא ילדים, והכתר ב- 1685 עבר לאחיו – ג'יימס, שהפך להיות ג'יימס השני. ג'יימס הפסיד בסופו של דבר את הכס במהפכה המהוללת (הקרויה כך כי יחסית לשינויי שלטון, בטח מהתקופה האחרונה, היא היתה יחסית לא-אלימה), וברח לגלות. ב-1689 עלו לכס ביתו מרי, ובעלה וויליאם. אחריהם, ב- 1702, עלתה לשלטון אחותה של מרי, ביתו השניה של ג'יימס השני, אן. בתקופתה של זו הועברו ואושרו שני חוקים בבתי הפרלמנט של אנגליה ושל סקוטלנד, שאיחדו פוליטית את שתי הממלכות לאחת. אלו נקראו חוקי האיחוד של 1706 ו- 1707, וזה האיחוד לו התכוונו בחדשות. לשתי האחיות, מרי ואן, לא היו יורשים, ועם מותה של אן הסתיימה לה גם שושלת סטיוארט.

סיכום קצר של מעברי השלטון: אליזבת' I -> ג'יימס I [איחוד הכתרים, 1603] -> צ'ארלס I -> מלחמת אזרחים -> צ'ארלס II -> ג'יימס II -> מרי ו-וויליאם -> אן [חוקי האיחוד, 1706].

לאן, כאמור, לא היו יורשים. את מקומה של שושלת סטיוארט תפסה שושלת האנובר עם המלך ג'ורג' הראשון, בנה של סופיה, שהיתה נכדתו של של ג'יימס הראשון.

 

 אנא הצביעו:

5 2

אורהיימט

אחד מהדברים הראשונים שנתקלים בהם כשמנסים ללמוד שפות מסויימות או להעמיק את הידע עליהן הוא "פרוטו-שפה" או "שפה-אם" – השפה שממנה התגלגלו כל השפות הקרובות אשר מהוות "משפחת שפות". אנגלית, למשל, מסווגת בתת הקבוצה האנגלו-פריזית בתוך קבוצת השפות המזרח גרמאניות, שהיא קבוצה בתוך השפות הגרמאניות, שהיא חלק ממשפחת השפות האינדו-אירופאיות. משפחת השפות האלו היא עצומה, וכוללת מאות שפות וניבים, כולל למשל אנגלית, ספרדית, רוסית, גרמנית, ובולגרית (ווקיפדיה אומרת ש- 12 מתוך 20 השפות עם מספר הדוברים הילידים הגדול בעולם הם שפות אינדו-אירופאיות). חוקרים אומרים שכל השפות במשפחת השפות הללו הגיעו משפה אחת משותפת, והם קוראים לה פרוטו-אינדו-אירופית. כך המילה ל"אח", למשל, היא brother באנגלית, bhrā́tar בסנסקריט, brātar בפרסית, brāth(a)ir באירית עתיקה, ו- pracar בטוכארית1. בשפה הפרוטו-אינדו-אירופאית, המילה היא bhréHter. לפעמים ההשפעות של השפה האם מורגשות רק בחלקי מילה —  המילים בלטינית semper, simplex, semel (תמיד, יחיד, לפעמים, בהתאמה) מגיעות מהשורש הפרוטו-אינדו-אירופי sem שמשמעו "אחד"2.

עברית מסווגת כאחת מהשפות הכנענוית, שהן משפות השמיות הצפון מערביות, שהן מהשפות השמיות התיכונות, שהן מהשפות השמיות, שהן בתורן חלק ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות.

בכל מקרה, לעניינינו, אורהיימט (Urheimat, מגרמנית "מולדת המקור") הוא המונח לאזור המולדת של דוברי שפת הפרוטו. כך קיימות שלוש תיאוריות ראשיות לאורהיימט של הפרוטו-אינדו-אירופית: "היפותזת קרוגן" המדברת על החוף הצפוני של הים השחור; "ההיפותזה האנטולית", המדברת על אזור אסיה הקטנה; ו"היפותזת הבלקן" המדברת, במפתיע, על אזור הבלקן, והיא וריאציה על ההיפותזה האנטולית. גם התיאוריות על האורהיימט של הפרוטו-אפרו-אסייתית מרובות, ומעניינות בפני עצמן.

משתמשים באותו מונח גם כדי לתאר את המולדת של ענפים תחתונים יותר בעץ השפות, שמהם התפתחו שפות אחרות, כך יש אורהיימט גם לשפה הפרוטו-גרמאנית (התיאוריה היא שזה איפה שהוא במה שהיום הוא צפון גרמניה, במקום שנקרא Jastorf), לשפה הפרוטו-דראווידיות2, וכיו"ב.

 

——-

1 טוכרית היא שפה שנכחדה במאה ה- 9 בערך, שהיתה בשימוש במה שהיום הוא צפון-מערב סין. וכן, השתמשתי בדוגמה הכי אזוטרית שמצאתי.

2 והנה יופי של טבלה משווה. אני אוהב טבלאות. 🙂

3 משפחת השפות הדראוודיות כוללת מעל 70 שפות, כולל טלוגו, קאנדה, וטאמילית. הן נמצאות בשימוש בעיקר בהודו, ודוברים אותן יותר מ- 200 מיליון בני אדם. 

 

לקריאה נוספת:

 

אנא הצביעו:

5 1

נשר כפיר לביא ונמר

מטוס נשר במהלך מלחמת יום כיפור. מתוך וויקיפדיה.

ערב מלחמת ששת הימים, הטילה צרפת, אז ספקית הנשק הגדולה ביותר של ישראל, אמברגו על מכירת נשק וציוד לישראל. זו היתה בעיה רצינית לצבא הישראלי בכלל, ולחיל האוויר הישראלי בפרט. צרפת סיפקה עד אז לישראל נשק מתקדם, בזמן שמדינות אחרות כמו אנגליה, קנדה, או ארצות הברית הסתפקו בנשקים ישנים או סרבו למכור נשק לישראל בכלל. בין כלל האספקה שהושפעה מהאמברגו, היו גם 50 מטוסי קרב מדגם מיראג' 5, שישראל עזרה בפיתוחו, הזמינה, ושילמה עבור חלקם. הצורך רק גבר כמה ימים אחר כך, עם סיום מלחמת ששת הימים, כשחיל האוויר איבד כ- 45 מטוסים.

במבצע שהרבה מפרטיו לא ידועים, הצליחה ישראל להשיג את התוכניות של מטוס המיראג' 5 מהצרפתים (יש אומרים שדרך סוכן שוויצרי שעבד במפעל אשר ייצר את המנועים1), ובעזרת חלקי חילוף צרפתיים (שלא נכללו באמברגו), שיתוף פעולה עם כמה מפעלים זרים, עצימת עין של המשטר הצרפתי, וגם עבודה עצמית, בנתה התעשיה האווירית את מטוס הקרב הישראלי הראשון – הנשר, שטס לראשונה בתחילת 1971. חיל האוויר השתמש בנשר בעיקר במלחמת יום הכיפורים בהצלחה רבה, שם היה אחראי על הפלה של 111 מטוסי אויב, ועד שנת 1978 הוצא לגמרי משימוש. לאחר מכן, שופצו חלק מהמטוסים ונמכרו לחיל האוויר של ארגנטינה.

ישראל המשיכה במאמצי הפיתוח האוויריים, וניסתה להחליף את המנוע של המיראג' במנוע אמריקאי תוצרת ג'נרל אלקטריק (אותו ישראל דווקא יצרה ברישיון). התוצאה של הנסיונות הללו היתה הדגם השני של מטוסי הקרב הישראלים – הכפיר. הכפיר הציג שיפורים טכנולוגים וביצועים עדיפים על הנשר, והיה בשימוש חיל האוויר הישראלי מ- 1975 ועד 1996 במספר דגמים שונים. ישראל מכרה מטוסי כפיר, באישור אמריקאי, לקולומביה, סרי לנקה, ואקוודור, והושאלו גם לצבא האמריקאי לצרכי אימונים. הכפיר שימש כאב טיפוס למטוס הקרב הדרום-אפריקאי, ה"אטלס-צ'יטה". 

ישראל המשיכה לשקוד על פיתוח של מטוסי קרב נוספים. בתחילת שנות ה- 80 ישראל השקיעה משאבים רבים בפרוייקט הלביא ועל מטוס הנמר. אך למרות שהגיעו לשלבים של אבות טיפוס וטיסות ניסוי, הם לא הצליחו להתרומם (סליחה!), ובוטלו בסופו של דבר.

האתגרים הטכנולוגיים בתכנון וייצור של מטוס קרב הם עצומים, כנראה הרבה יותר ממה שאני אי פעם אבין. זה שישראל הצליחה לייצר כאלה (גם אם בעזרת שיתופי פעולה), זה משהו באמת יוצא דופן.

 

——-

1 אותו אדם, אלפרד פראוקנכט, הואשם והורשע ב- 1971 בגניבה של המסמכים והעברתם לישראל. ע"פ הודאתו, הוא קיבל $200,000 מישראל. הוא נידון ל- 4 וחצי שנות מאסר, ונפטר ב- 1991 בגיל 64.

 

לקריאה נוספת:

 

 

אנא הצביעו:

4 2

סין ואזורי זמן

סין היא המדינה השלישית בגודלה בעולם מבחינת שטח, המרחק בין הנקודה המזרחית ביותר בה לזו המערבית היא כ- 5,200 ק"מ, ובכל זאת, מאז המהפכה הקומוניסטית משתמשים בכל סין (וטיבט) באותו אזור זמן, 1UTC+8.

כדי לסבר את האוזן, רוחבה של ארה"ב בממוצע הוא כ- 4,800 ק"מ, והיא מחולקת לארבעה אזורי זמן2 (מזרח, מרכז, הרים, ומערב, UTC -5 – UTC -8 בהתאמה).

סין יושבת על שטח שנפרש על חמישה אזורי זמן בינלאומיים – מ- UTC+5 ל- UTC+9. שלא במקרה, בייג'ין, עיר הבירה של סין, נמצאת ב- UTC+8. אחידות של שעה על כזה מרחב גיאוגרפי (גם מזרח-מערב, וגם צפון-דרום) יוצרת קשיים שונים לאוכלוסיה: זריחה ב- 3 בבוקר או ב- 10 בבוקר, בהתאם למיקום ולתאריך, שעות עבודה סטנדרטיות, שעות קבועות לפתיחת שירותים ממשלתיים וכיו"ב3.

גם בהודו, המדינה השישית בגודלה, שרוחבה המקסימלי הוא כ- 3,000 ק"מ, נהוג אזור זמן אחד, UTC +5:30, אבל היא פרוסה רק על שני אזורי זמן סטנדרטיים.

ברמת העיקרון, כשמסתכלים על קווי האורך של כדור הארץ, אזור זמן אמור לייצג שטח של 15 מעלות, והזמן בו אמור להיות הממוצע של כל האזור, כלומר הזמן באמצע המקטע. כך אזור הזמן UTC נחצה במרכזו ע"י קו האורך 0, והולך 7.5 מעלות מזרחה ומערבה. מכיוון שבסופו של דבר אזורי זמן הם המצאה של בני אדם, כך ההחלטה על החלוקה הגיאוגרפית של אזורי הזמן היא עניין פוליטי מקומי, שלפעמים יוצרת תופעות קצת מוזרות — למשל, ארגנטינה ובוליביה, שנמצאות על אותו קו האורך, אינן חולקות אזור זמן. בוליביה נמצאת ב- UTC -4, בעוד שארגנטינה בחרה להדמות לשכנתה הגדולה, ברזיל, והיא ב- UTC -3 (למרות שטכנית היא נמצאת גם ב- UTC -4 ו- UTC- 5); בארה"ב, רוב מדינת אינדיאנה נמצאת בשעון החוף המזרחי, אבל כמה מחוזות נמצאים באזור הזמן המרכזי; אזורים ומדינות שונות הגדירו לעצמם את הזמן בחצאי שעות (הודו, כאמור, ב- UTC +5:30. אזור הזמן המרכזי של אוסטרליה הוא UTC +9:30), וכאלה, כמו נפאל למשל, שכנראה גם חצי שעה היה יותר מידי מסודר בשבילן, והסיטו את הזמן ב- 45 דק' (הזמן בנפאל הוא UTC +5:45).

 

—-

1 UTC הן ראשי תיבות של Temps Universel Coordonné, או באנגלית Coordinated Universal Time. בעבר היה נהוג להשתמש בזמן גריניץ', או GMT, אבל מאז המצאת השעון האטומי התברר שההגדרות של קביעת הזמן אינן מדוייקות לגמרי וש- GMT אינה לוקחת בחשבון סטיות של פחות משניה. כיום עדיין משתמשים ב- GMT בלשון דיבור, אבל לצרכים מדוייקים יותר משתמשים ב- UTC.

2 אם רוצים לנטפק (ולמה לא),  וויקיפדיה מציינת שבחוק האמריקאי מוגדרים תשעה אזורי זמן – ארבעת אלו שכבר צוינו, ובנוסף אזורי זמן שמכסים שטחי חסות אמריקאים: הזמן האטלנטי (UTC -4), שכולל את פורטו-ריקו את איי הבתולה; זמן אלסקה (UTC -9); זמן הוואי (UTC -10); זמן סמואה (UTC -11), שכולל את איי סמואה האמריקאים; וזמן צ'אמורו (UTC +10), שכולל את גואם.

3 למרות שבאופן רשמי, הממשלה הסינית מכירה באזור זמן אחד, הפרובינציה המערבית ביותר של סין, שינג'יאנג, משתמשת באזור זמן משלה.

 

לקריאה נוספת:

 

אנא הצביעו

5 3

מאך

הסבירו לי פעם1, בתור ילד, ש"מאך" היא יחידת מידה ששווה למהירות הקול1. למעשה, כך הסתבר לי, מהירות מאך היא התוצאה שמקבלים כשמחשבים את מהירות העצם הנע ומחלקים אותה במהירות הקול בתנאי אותה סביבה. אולי יותר חשוב, שכחו להסביר לי הוא שמהירות הקול אינה מהירות קבועה, והיא תלויה בפרמטרים שונים, בעיקר בטמפרטורה, מכיוון שמהירות הקול יורדת ככל שהטמפרטורה נמוכה יותר.

התוצאה היא שאם מסתכלים על זה מבחינת מהירות (בקמ"ש, למשל), מאך 1 אינו קבוע. בגובה פני הים, ובטמפרטורה של 15 מעלות, מאך 1 = 1,225 קמ"ש, ובגובה 35,000 רגל, שהוא גובה השיוט של מטוסי סילון למשל, הטמפרטורה היא  56- מעלות, ומאך 1 = 1,063 קמ"ש.

בנוסף, הסתכלתי על הנתונים הטכניים של מטוסי קרב, למשל ה- F-16. הנתונים שלו מדברים על מהירות של 1.2 מאך בגובה פני הים (1,470 קמ"ש), וכ- 2 מאך בגובה של מעל 35,000 רגל (2,120 קמ"ש). אני משער שההבדלים הם כתוצאה מהתנגדות אוויר מופחתת בגבהים האלו, אבל לא הצלחתי להבין את החשיבות של הנתון הראשון, מכיוון שלהבנתי, מטוס קרב גם משייט וגם נלחם בגובה רב, ולא קרוב לפני הים.

1 אני משער שזו לא תהיה הרשומה היחידה שלי שתעסוק בענייני פיזיקה ומדעים מדוייקים אחרים. רשימת החורים בהשכלה שיש לי בתחומים אלו היא ארוכה. מידי.

 

לקריאה נוספת:

 

אנא הצביעו:

7 2